לכל בעל דירה או לכל בניין יש השפעה על חזות הרחוב. כמה פעמים עברתם ברחוב וחשבתם לעצמכם "איזה בניין מכוער" או "איך שיפוץ הבניין הזה היה מאיר את הרחוב"? אם יש לכם מקומות שכאלו אנא שלחו אלינו תמונה עם תיאור המקום.
בכל אופן, לעניות דעתי, יש חובה מוסרית של כל בעל בית או כל בניין משותף לדאוג לחזות הרחוב שלו. לראשונה התחלתי לחשוב על העקרון בסיורי התרשמות בבת-ים כאשר תכננתי להשתתף בביאנלה לעיצוב הנוף העירוני. רצינו לייצר מערכת של סיורים כאשר כל סיור עוסק בהיבט אחר של עיר ועירוניות ומציג את בת-ים, תושביה והפעילות המתרחשת בה. במסגרת הסיורים, פגשנו גינות פרטיות בבניינים משותפים אשר מהוות "פסלים" או "מיצגים" פרטיים במרחב עירוני. "הבית המשוגע" בתל-אביב ויומרות אדריכליות נוספות הן דוגמא לביטוי אישי במרחב הציבורי, במקרה הזה דווקא של האדריכלים ולא הדיירים. לעתים דווקא הביטוי האישי וחוסר הסדר העירוני - ה"בלאגן" העירוני, הם שיוצרים את העניין ואת האופי הייחודי של מקום מסויים.
הדבר נע בין מרחב מאורגן לחלוטין בו יש שילוט קבוע בגדלים, צבעים ותאורה מסויימת, לבין חלל בלתי מאורגן לחלוטין בו שולט ה- Urban Clutter. בירושלים הוצע לאחרונה להנהיג שילוט אחיד. בערים אחרות דווקא חוגג הבלאגן וה- Times Square ידוע בריבוי הגירויים הויזואליים היוצרים דווקא את האופי המיוחד שלו.
הדבר נובע מהפרדוקס של "הנוסע החופשי" (Free Rider). מצד אחד, אף אחד לא רוצה להשקיע באזור "חלש" ו"מוזנח". זאת, כי השקעה כזו המשפרת בניין אחד, לא תורמת על-פי רוב לשיפור בתדמית השכונה ולא תביא לעליית ערך הנכס בצורה קיצונית. מצד שני, כאשר עוד ועוד בניינים עושים "מתיחת פנים" והאזור כולו נמצא בצמיחה, גם ערך הבניינים הסמוכים עולה. כך, בניין שלא עובר שיפוץ מרוויח מההשקעה של שכניו.
אופי ריבוי הבעלות, הנפוץ בישראל בבניינים משותפים, בשילוב עם כושר ניהול פיננסי מוגבל ומיעוט משאבים יחסי, יוצר מתכון רע המביא להתדרדרות חזות המבנים. דבר זה מביא בעקבותיו להתדרדרות של אזורים ורחובות שלמים.
כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה?
במקרים מסויימים דווקא המגזר הציבורי, הינו הרשויות המקומיות, הם שיוצרים את תהליך ההתחדשות. השקעה בשיפור החזות של "בנייני מפתח" או מבני ציבור גדולים ומרשימים, היא שיוצרת מעגל של שיקום. מנגנון נוסף עשוי להיות תמרוץ או לחילופין ענישה של בעלי הבתים – אם על-ידי שיפור תנאי ארנונה למשל או לחילופין, חיוב שמירה על חזות מתוחזקת ומתן קנסות. אפשרות נוספת היא מתן זכויות נוספות לבנייה דבר המביא לעליית כדאיות ההשקעה והמוביל לפרויקטים המביאים לציפוף ולשיקום המרחב העירוני. לעיתים, דווקא השקעה במרחב הציבורי, קרי הרחובות עצמם: המדרכות, ריהוט הרחוב, התאורה והצמחייה; מביאים לשיפור התדמית האזורית ומאותתות ליזמים "כאן העירייה מוכנה להשקיע ורואה כדאיות בהשקעה".
המנגנון החשוב ביותר לדעתי הוא דווקא חינוך. חינוך לאסתטיקה והגיינה וקידום המודעות לקשר בין הפנים לחוץ, בין התושב לסביבתו. חינוך לחשיבה של "תושב הרחוב", "תושב השכונה", "תושב העיר", "תושב המדינה" ו"תושב הכדור הכחול". Think Global Act Local, היא בדיוק סוג המחשבה שעליה אני מדבר. אחריות ציבורית וחברתית ולא עוד "אני וד' אמותיי". אז צאו מהקופסא, קחו צבע ומברשת... וקדימה לעבודה!
בכל אופן, לעניות דעתי, יש חובה מוסרית של כל בעל בית או כל בניין משותף לדאוג לחזות הרחוב שלו. לראשונה התחלתי לחשוב על העקרון בסיורי התרשמות בבת-ים כאשר תכננתי להשתתף בביאנלה לעיצוב הנוף העירוני. רצינו לייצר מערכת של סיורים כאשר כל סיור עוסק בהיבט אחר של עיר ועירוניות ומציג את בת-ים, תושביה והפעילות המתרחשת בה. במסגרת הסיורים, פגשנו גינות פרטיות בבניינים משותפים אשר מהוות "פסלים" או "מיצגים" פרטיים במרחב עירוני. "הבית המשוגע" בתל-אביב ויומרות אדריכליות נוספות הן דוגמא לביטוי אישי במרחב הציבורי, במקרה הזה דווקא של האדריכלים ולא הדיירים. לעתים דווקא הביטוי האישי וחוסר הסדר העירוני - ה"בלאגן" העירוני, הם שיוצרים את העניין ואת האופי הייחודי של מקום מסויים.
הדבר נע בין מרחב מאורגן לחלוטין בו יש שילוט קבוע בגדלים, צבעים ותאורה מסויימת, לבין חלל בלתי מאורגן לחלוטין בו שולט ה- Urban Clutter. בירושלים הוצע לאחרונה להנהיג שילוט אחיד. בערים אחרות דווקא חוגג הבלאגן וה- Times Square ידוע בריבוי הגירויים הויזואליים היוצרים דווקא את האופי המיוחד שלו.
הדבר נובע מהפרדוקס של "הנוסע החופשי" (Free Rider). מצד אחד, אף אחד לא רוצה להשקיע באזור "חלש" ו"מוזנח". זאת, כי השקעה כזו המשפרת בניין אחד, לא תורמת על-פי רוב לשיפור בתדמית השכונה ולא תביא לעליית ערך הנכס בצורה קיצונית. מצד שני, כאשר עוד ועוד בניינים עושים "מתיחת פנים" והאזור כולו נמצא בצמיחה, גם ערך הבניינים הסמוכים עולה. כך, בניין שלא עובר שיפוץ מרוויח מההשקעה של שכניו.
אופי ריבוי הבעלות, הנפוץ בישראל בבניינים משותפים, בשילוב עם כושר ניהול פיננסי מוגבל ומיעוט משאבים יחסי, יוצר מתכון רע המביא להתדרדרות חזות המבנים. דבר זה מביא בעקבותיו להתדרדרות של אזורים ורחובות שלמים.
כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה?
במקרים מסויימים דווקא המגזר הציבורי, הינו הרשויות המקומיות, הם שיוצרים את תהליך ההתחדשות. השקעה בשיפור החזות של "בנייני מפתח" או מבני ציבור גדולים ומרשימים, היא שיוצרת מעגל של שיקום. מנגנון נוסף עשוי להיות תמרוץ או לחילופין ענישה של בעלי הבתים – אם על-ידי שיפור תנאי ארנונה למשל או לחילופין, חיוב שמירה על חזות מתוחזקת ומתן קנסות. אפשרות נוספת היא מתן זכויות נוספות לבנייה דבר המביא לעליית כדאיות ההשקעה והמוביל לפרויקטים המביאים לציפוף ולשיקום המרחב העירוני. לעיתים, דווקא השקעה במרחב הציבורי, קרי הרחובות עצמם: המדרכות, ריהוט הרחוב, התאורה והצמחייה; מביאים לשיפור התדמית האזורית ומאותתות ליזמים "כאן העירייה מוכנה להשקיע ורואה כדאיות בהשקעה".
המנגנון החשוב ביותר לדעתי הוא דווקא חינוך. חינוך לאסתטיקה והגיינה וקידום המודעות לקשר בין הפנים לחוץ, בין התושב לסביבתו. חינוך לחשיבה של "תושב הרחוב", "תושב השכונה", "תושב העיר", "תושב המדינה" ו"תושב הכדור הכחול". Think Global Act Local, היא בדיוק סוג המחשבה שעליה אני מדבר. אחריות ציבורית וחברתית ולא עוד "אני וד' אמותיי". אז צאו מהקופסא, קחו צבע ומברשת... וקדימה לעבודה!
