תכנון ופליטות גזי חממה בערי ישראל

עידן שלח אליי לינק לכתבה של אביב לביא שמעדכן על דו”ח היקף פליטות גזי החממה בערים בישראל (תודה). בכתבה מצויינת העיר ת”א כעיר בעלת שיעור הפליטות הגדול ביותר לתושב. בכתבה מצויין כמובן כי התוצאות אינן מעידות בהכרח על כך שתושבי ת”א חיים באופן פחות ידידותי לסביבה ויש לציין כי יותר מכך, כי אין קשר בין כמות הפליטות לתושב לבין כמות הפליטות שמייצר תושב של עיר כלשהי בראייה אזורית.

העולם עובר תהליך של עיור (מעבר של אוכלוסיה מהאזורים הכפריים לעירוניים). עם זאת, גם הבעלות על רכב פרטי הולכת ועולה והשימוש בתחבורה ציבורית הולכת ויורדת.

תהליכי השינוי בבסיס הכלכלי של הערים והמדינות, מחקלאות לתעשייה, למסחר ושירותים מביאים עימם שינויים בדפוסי הפעילות העירונית ודפוסי שימושי הקרקע העירוניים.מודל ההתפתחות המטרופולינית (Berg 1987, 1989) מבוסס על “גל צמיחה מטרופולינית” ההולך ומתפשט מהמרכז לשוליים. מודל זה מתאר 4 שלבים עיקריים – עיור, פרבור, פיצול עירוני ועיור מחדש.

בבחינה של השינוי בדפוסי שימושי הקרקע במטרופולין ת”א נמצא כי לאורך השנים הגידול באוכלוסיית המטרופולין נדד מחלקה הפנימי (הגלעין) אל הטבעות הפנימית (שנות ה- 70’), התיכונה (בשנות ה- 80’) והחיצונית (בשנות ה- 90’) לפי סדר זה במעיין “גל צמיחה”. אם כך, ניתן לסכם כי שימושי הקרקע למגורים במטרופולין התפזרו. לאופי הפיתוח (דפוסי היישוב ואינטנסיביות הבנייה – רוויה או בלתי-רוויה) השלכה ניכרת על יעילות מערכות התשתית ובהן מערכות התחבורה הציבוריות. בין השאר נגזרת מכך מדיניות הפיתוח של ערים קומפקטיות.

שינויים מסוג זה ניכרים גם בענפי התעסוקה השונים. התעשייה המסורתית ושימושים הצורכים שטחי קרקע נרחבים (בעלי עתירות שטח) עברו תהליך דומה של ביזור. התעשייה המסורתית נפוצה אף מעבר לשולי הטבעת החיצונית בעוד והתעשייה עתירת הידע נפוצה מהמרכז לטבעת הפנימית ואף לטבעת התיכונה. השירותים העיסקיים והפיננסיים הולכים ומתרכזים בגלעין המטרופולין ובמרכז העסקים הראשי שלו על גבול הטבעת הפנימית.

דפוסי פיתוח אלו מביאים בין השאר לגידול בתופעת היוממות בדפוס רדיאלי מהחוץ כלפי פנים ולהפך. מצאי תשתיות התחבורה ומערכות הסעת ההמונים תלוי באופי הפיתוח כפי שתואר לעיל ובמידה ואיננו רווי דיו מייצר אי יעילות וחוסר כדאיות בהפעלת מערכות תחבורה ציבורית.

עקרון של פיתוח מוקדי תעסוקה נוספים (נקרא לו בשם “עיקרון הפיתוח ההדדי” או “המאזן”) עשוי לפזר את יעדי היוממות ולהגדיל את יעילות מערכות הסעת ההמונים הן אל ומהמרכז והן בין מוקדי התעסוקה הנוספים.

כשהתחלתי לכתוב רציתי להעלות ביקורת מסויימת על הכתבה ולהעלות שאלה שאינני יודע האם הדו”ח העמיק בה. הביקורת שמתייחסת להיבטי צדק סביבתי  - לא רק היכן פולטים אלא גם מי פולט ומהיכן הוא מגיע (ועל חשבון מי). האם ייתכן כי דווקא היוממים ודיירי הפרברים (לאו דווקא הבלתי רוויים) אחראים לייצור של יותר גזי חממה לנפש?

תזכורת – לפני כשנה פורסם דו”ח מקינזי אשר קבע כי ניתן להפחית כ- 2/3 מסך פליטות גזי החממה באמצעות שימוש באמצעים טכניים (שימוש באנרגיה ממקורות אנרגיה מתחדשים ו/או נקיים יותר, שיפורים בטכנולוגיית ההנעה, בשיפור צריכת האנרגיה של מכשירי חשמל ובמערכות בקרה מתקדמות, בנייה ירוקה). הדו”ח קבע כי שינויים התנהגותיים (כגון חסכון, הגדלת היצע התחבורה הציבורית, גידול בשימוש באופניים והפחתה של צריכת בשר) עשויים לתרום רק כ- 8% נוספים. בתגובה אדם טבע ודין פרסמה דו”ח מטעמה בשם "התחזית בידיים שלנו" הנוגע בחשיבות בהשקעה במערכות תחבורה ציבוריות, בתשתיות הסעת המונים כחלק ממכלול האסטרטגיה להפחתת פליטות גזי חממה. ובהקשר זה, כדאי לקרוא את המאמר בנושא "ההתחממות הגלובלית והעיר: אתגרים והזדמנויות" ולעיין באתר ICLEI ובעקרונות מלבורן לפיתוח ערים מקיימות.