יום רביעי, 12 במרץ 2008

על שלטי חוצות והשפעתם

רק לא מזמן התקבל חוק הקובע כי לא יוצבו שלטי חוצות לאורך נתיבי איילון. בין הנימוקים לחוק אחד העיקריים הוא הטיעון המתייחס לפגיעה ביכולת הריכוז ותשומת הלב של הנהגים בכביש, דבר המגדיל את הסיכוי לתאונות. כתוצאה מכך, ב- 31.12.07 ב- 00:00 כאשר נכנס החוק לתוקפו, הוסרו מרבית השלטים. לאחרונה אנו מתבשרים על הצעת חוק חדשה שתאפשר את השבת השילוט לנתיבי איילון. הפינג-פונג של החקיקה הזו חושף סוגייה מעניינת.


התופעה של פירסום חוצות, בעיקר על שלטים גדולים, מתקיים בנוסף לצירים בין-עירוניים גם בתוך הערים עצמן ולאורך צירים ראשיים ועורקיים בהן. דרכים אלו משמשות המוני אנשים הנוסעים בהם מדי יום ביומו והבחירה להציב שלטי פרסום בסמוך להן ברורה, שכן רמת החשיפה של השלטים הללו גבוהה יותר מאשר זו של שלטים הממוקמים במקומות פחות הומי אדם.

התופעה של התנגדות הציבור לשילוט העירוני מטעם תאגידים רב-לאומיים וחברות גדולות מתואר בהרחבה בספר No Logo מאת Naomi Klein. השלטים מתוארים שם כ"השתלטות" על המרחב הציבורי ו"פלישת" החברות הללו למרחב הציבורי. האם ניתן לפרסם בבתי ספר? האם ראוי לפרסם כל דבר? בכל מקום?

שלטים בסדר גודל גדול ניתן למצוא כיום על בניינים העוברים שיפוץ חזית וכן על בניינים הנמצאים עדיין בתהליכי בנייה. זהו מנגון מעניין אשר בו, בעלי הבניין העובר שיפוץ או חברות השיפוץ עצמן רואים הכנסה או החזר מסויים של הוצאות השיפוץ. כן ירבו הקבלנים וההתקשרויות של חברות השיפוץ עם חברות פירסום שיממנו בחלקן את עלויות השיפוץ. הדבר אסתטי יותר לטעמי מאשר פיגומים גסים המהווים מפגע בטיחותי וחזותי. בנוסף להיבט החזותי, סגירה של הפיגומים מהווה שיפור לבטיחות העבודה ולמניעת "תאונות עבודה" כגון נפילות של חפצים או חלקי בניין מגובה רב על רחוב הומה אדם.

נחזור רגע לחוק האוסר על הפירסום בנתיבי איילון. המרחב העירוני הינו מרחב רווי בגירויים שונים ומגוונים. קולות, ריחות, צבעים ותנועה מגרים את החושים השונים. כ- 90% מהמידע המעובד על-ידי המוח הוא מידע ויזואלי. הרחוב העירוני המרכזי והמרחב הציבורי מכילים בתוכם שלטים ופרסומות בכמות גדולה. האיסור של תליית שלטים גדולים באיילון יתבטא בחיפוש של חברות הפירסום ומציאת מרחבי פרסום אחרים כדוגמת הרחוב העירוני. היות ואחד הנימוקים כנגד השלטים הוא סיכון בטיחותי בנהיגה, דווקא ברחוב העירוני הסיכון גובר שבעתיים. המרחב העירוני מארח לצד הרכב הפרטי גם הולכי רגל ורוכבי אופניים. דווקא ברחוב העירוני נמצאים ילדים רבים, הולכי רגל ורוכבי אופניים הנקראים תחבורה רכה אשר בינה לרכב הפרטי אינטראקציות רבות. התפרצות לכביש, גירויים ויזואליים רבים, שדה ראיה צר וחלוקת המרחב עם משתמשים רבים יוצרת מצבים מסוכנים מבחינה בטיחותית.


From בלוג'ון קטן כחול

סוגיה אחרונה שאבקש להעלות היא דווקא האפשרות של שימוש בשלטי חוצות בצורה חיובית. השלטים הללו עשויים להגביר את הערנות של נהגים בשל תשומת הלב שהם יוצרים. אולי דווקא בדרכים בין-עירוניות, כאשר הנהיגה לעיתים ארוכה ומייגעת בשל חוסר גירויי, ראוי להציב שלט מפעם לפעם על-מנת ליצור עניין. אפשרות נוספת היא שילוט ופירסום בקנה מידה אנושי. בעבר, למיטב ידיעתי ואנא האירו עיניי, היו שלטי חוצות מצויירים. דבר זה מייצר תעסוקה, מעשיר את המגוון החזותי, מאפשר ביטוי אישי מסויים ומקדם אינטרסים מסחריים במקביל – WIN-WIN-WIN! ניתן אולי להגביל את גודל הלוגו או תכנים מסויימים... העולם הדימיוני שלנו הוא רק במרחק נגיעה.

אין ספק שנדרש עוד מחקר רב בנושא וראוי להקדיש לכך אמצעים בכדי להבין את התופעה ולבחון אותה. האם איסור פירסום גורף במיקום מסויים הוא אכן הפתרון? לאלוהים פתרונים.

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

שלטים

יוני אמר/ה...

הצבת שלטי חוצות על בניינים צריך בהתאם לאינטרס של הדיירים

יהונתן הימן אמר/ה...

אינטרס הדיירים לא תמיד חופף את האינטרס הציבורי